במרכזו של המאמר נמצאת הטענה שמדינת ישראל (המשטר הציוני כדברי המחבר) לא מלמד את הציבור את לקחי השואה באופן הראוי, זה שימנע את הישנות הדברים אולי יום אחד, ושהשואה הפכה להיות כלי טרור ופחד, שמטפח בציבור רגשי לאומנות וכתוצאה מכך מלבה בסופו של דבר בריונות ושאר תופעות חולניות. תופעות אשר מזכירות לדעתו כאלה שהופיעו בגרמניה תחת המשטר הנאצי.

המחבר עושה השוואה במאמר בין המשטר הציוני בישראל לבין המשטר הנאצי שהיה בגרמניה.
לא מדובר בניתוח השוואתי שכולל הבאת דוגמאות וניתוחן, כי אם – כמיטב המסורת הרטורית הישראלית בשנים האחרונות – על שימוש במשטר הנאצי כנקודת יחוס לתיאור של מה שמכונה "המשטר הציוני". המטרה היא כמובן ליצור זעזוע, לטלטל את הקורא כך שהמסר החשוב יחלחל מעבר להרים של תודעה כוזבת, הסברה (תעמולה?) ישראלית יעילה, וחוסר רצון כללי להקשיב למשהו שעלול להוציא אותנו משלוותנו השברירית. הכותב מעלה את הטענה שבישראל קיימת זילות של השואה מאז ומעולם, לטענתו, במקום ללמוד על התהליכים שהביאו לתקופה החשוכה בהסטוריה האנושית, השואה הפכה להיות כלי להפחדת אזרחי ישראל. המסר של המשטר הציוני, לדבריו הוא: "היו חזקים, פן תהיו קורבנות כפי שהיו יהודי השואה".

לדעתי, יש לראות בנאציזם ובשואה (ובאותה מידה במשטרים אידיאולוגיים – טוטליטריים אחרים) שיעורים חשובים שעלו לאנושות בדם רב, ולכן חובה ללמוד אותם על בוריים ולהפיק מהם את הלקחים הנכונים. הכותרת לשיעור יכולה להיות: "מה יכול לקרות אם לא נזהרים".

צריך לפרק אותם לגורמים, למנות ככל האפשר את השלבים, ולסמן את תמרורי האזהרה בתהליכים שהובילו בסופו של דבר לאמונה עיוורת במנהיג, לשנאה ללא גבולות, ולפס יצור של רצח. מְהם יש להסיק מָהם הדברים שאסור לעשות, ומתי אנחנו פונים לכיוון הלא נכון. לחילופין, מתוך ידיעת האסור, תצמח ידיעת המותר – הכיוון הנכון יהיה ברור יותר.
אם לא נעשה זאת, מה הטעם? הגבלת העיסוק בשואה להנצחה וזיכרון בלבד היא לא המיטב שאנחנו יכולים לעשות על מנת להבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב. עלינו להבין מה עבר ב"ראש" של העם הגרמני תחת שלטון הנאצים, ולדעת שרשעות ושנאה – כמו גם טוב הלב והחמלה – הם חלק מטבע האדם באשר הוא אדם ואינם מוגבלים לבני לאום זה או אחר – הבחירה באיזה נתיב ללכת נמצאת בידיים שלנו.

בעקבות פרסום הפוסט על הקיר שלי בפייסבוק קיבלתי ביקורת על כך שאני גורם לזילות השואה בכך שעשיתי השוואה בין ישראל – על מגרעותיה – עם החשוך והנורא במשטרים בכל הזמנים. משטר שאחראי בין היתר לרציחתם של רבים מבני משפחתי בזמנו.
[ד"א יתכן שהניסוח הנכון הוא לאו דוקא "זילות השואה", משום שנוסח זה מרמז על כך שנקודת היחס הוא "המשטר הציוני" ולא המשטר הנאצי (נקודה למחשבה)... ניסוח נכון יותר יהיה אולי "הוצאה מוחלטת מפרופורציה" - של תהליכים בחברה הישראלית ושל דברים שנעשו בשמה לאורך השנים. "הוצאה מוחלטת מפרופורציה" זה כמו להגיד: אנחנו חיים בחברה חופשית ודמוקרטית. נכון שיש פה ושם דברים שהם לא ממש בסדר, אבל מכאן ועד נאציזם ושואה? נפלת על הראש! לא משנה...] כך או כך – אנשים נפגעו. אני לא מדבר על איזה חבר אקראי בפייסבוק, אלא על אנשים קרובים שיקרים לי ושאני מכבד.
התגובה הראשונית שלי היתה לכעוס ולהיפגע, וזה באמת מה שעשיתי במשך כמה שעות. אבל על הדרך הבנתי שיכול להיות שהרצון שלי לייחצן את דאגתי הכנה לחברה הישראלית יצא קצת משליטה.
השימוש בשואה פוגע באנשים – צריך לקבל את זה בתור עובדה.

אני רוצה להביא שני טיעונים נגד השימוש בשואה כאייל ניגוח: טיעון תועלתני וטיעון ערכי.

השיקול הערכי והשיקול התועלתני כרוכים זה בזה מן הסתם, אבל חשוב מאוד להיות מודעים לשניהם ולפעול מתוך הכרה בהם:
אנשים נעים בכיסאותיהם בחוסר נוחות כאשר מזכירים את השואה בהקשר של מאבק פוליטי של קבוצה זו או אחרת בישראל. לא רק בגלל שלא נעים להם לשמוע ואולי להזדהות עם חלק מהביקורת הקשה, אלא גם משום שזה פשוט – לא – נעים. יש אנשים שנפגעים מזה, הרבה אנשים, זוהי עובדה שצריך לכבד וללמוד להסתדר איתה. לפיכך, כאשר מדובר בשואה, טעינת הטענות והשיח כולו צריכים להיעשות בעדינות מירבית מתוך כבוד לזולת.
יש לזכור כי המאבק לחברה צודקת, חופשית, וטובה יותר (כיבוד הזולת הוא הביטוי המעשי של ערכים אלה, בין היתר) נובע מן הסתם מהאמונה בערכים אלה (צדק, שוויון, חופש…), ולכן, על השואפים להגשימם להיות נאמנים לערכים אלו ולפעול באמצעותם ללא פשרות גם – ואולי במיוחד – תוך כדי מאבקם. כי כשמדובר במאבקים לשינוי החברה והחיים, הדרך והיעד הן היינו הך, האחת לא קיימת ללא השנייה – הן בונות זו את זו.

התועלת שבאי שימוש בשואה ככלי רטורי לקידום מטרות פוליטיות סקטוריאליות גם כן ברורה: נכון, דברים שונים שקורים בחברה הישראלית כיום מזכירים לקבוצות שונות תהליכים שהתהלכו בגרמניה תחת שלטונו של היטלר, או באיטליה תחת שלטון מוסליני (וכיו"ב משטרים אידיאולוגיים שפגעו בחופש הפרט וזכויותיו על מנת לכפות את הפרקטיקות שלהן) וככל שהמצב מחמיר בעיני המבקרים, ויותר דברים רעים קורים (פגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות, "חוק המסתננים", מתקפות על חופש הביטוי, חקיקה שפוגעת במיעוטים, אווירה כללית של שנאה והדרה וכו'), כך השימוש במושגי השואה נעשה תכוף ובוטה יותר.
אבל עולה השאלה: האם השימוש בסמלי השואה ליצירת שוק וזעזוע באמת עובד? איך אני מרגיש כשאני רואה ילד חרדי למשל עונד טלאי צהוב ומרים את ידיו, בהפגנת התגובה לתגובה החילונית לתופעת הדרת הנשים?
התשובה: בוז וגועל.

הדבר לא עורר אצלי שוק, ובטח שלא אמפתיה – אז מה אני מצפה להשיג כאשר אני בעצמי משתמש בסמלים האלה? יש לזכור שכאשר מדובר בשואה הישראלי הוא אטום: כאשר הוא שומע את המילים נאצי או שואה וכיו"ב האסוציאציה הראשונית היא תמונת המשרפות, ואנשים עור ועצמות. איש לא חושב על הדברים שקדמו לכך, על *איך* הגיעו הגרמנים לשפל הזה – היחס לשואה הוא אל נקודה אחת בזמן, תמונה אחת. קשה לבצע ניתוח הגיוני וקר של המאורעות כשהלב הוא הפילטר שדרכו אנו מסננים את העובדות – שימוש בסמלי השואה על מנת לתאר מעשים ישראליים זה משהו שהנפש הקולקטיבית שלנו פשוט לא יכולה להתמודד איתו.

התוצאה הבלתי נמנעת של נסיונות מסוג זה היא שכל טיעון וטענה, גם אם הגיוניים ונכונים, הופכים בטלים ומאבדים מעוצמתם – הדיון עובר מייד לשימוש בסמלי השואה, והמאמץ היה כלא היה. מנקודת מבט תועלתנית, השימוש בסמלי השואה לא מסייע – אלא פוגע – במטרה של המבקרים.

דברים רעים קורים בישראל בזמן האחרון. יש להתייחס אליהם במלוא הרצינות ולהילחם על מנת לעצור את ההידרדרות במדרון החלקלק הזה.
אבל האם גרמניה הנאצית היא המרחב היחיד שבו תהליכים דומים התרחשו? האם זאת נקודת הייחוס היחידה שבאה בחשבון? התשובה היא כמובן לא. לצערה של האנושות, לא חסרות דוגמאות של נסיונות (כולם כשלו או בדרך לכישלון) לכפייה אלימה של אידיאולוגיה ודרך חיים ולשליטה באמצעות הפחדה והשנאת האחר.
לצד ביקורת קשה ומוצדקת לגבי חלק מהדברים שמדינת ישראל עושה ועשתה, דברים שכוללים שימוש לא סביר בכח, מעצר קטינים, אטימות השלטון וכו', אני טוען שיש להקפיד במלוא המרץ על אהבת וכיבוד הזולת – זוהי חובתו של הצודק, בדרך לחברה חופשית, שוויונית ולא אלימה.
כדברי מהאמה גנדהי: "עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם". "You must be the change you want to see in the world"

את ההמלצה להתקין מינט קראתי כאן. הם שלחו אותי לאתר שנקרא  "דיסטרו ווטש", שכשמו כן הוא: עוקב אחרי ההפצות השונות של לינוקס (Distributions) דירוג אלקסה (Alexa) של האתר הזה מראה שהוא מספר 11,643 בעולם נכון ל 13.1.2012 וזה בהחלט מקום מכובד. [אמנם אלקסה אוספת מידע רק מגולשים שהתקינו את סרגל הכלים שלהם או את ה"אד-און" או אקסטנשן (פיירפוקס וכרום בהתאמה), אבל בכל זאת, הוא מהווה מדד אמין בהחלט, בטח לצרכים מסוג זה]
בצד ימין למטה בדף יש גם דירוג של ההפצות השונות לפי מספר משתמשים, וזה מראה שמינט נמצאת במקום הראשון נכון ליום כתיבת שורות אלו. עוד דבר שמשפיע על ההחלטה שלי.

שני לקחים עיקריים בעקבות הניסיון הקודם:

א. לא להעלים את ווינדוס מהמחשב, אלא להתקין את לינוקס  *בנוסף* כך שאוכל ללמוד ולהתרגל אליה בהדרגה. זה מה שנקרא "דואל בוט" Dual Boot
ב. התקנה של אובונטו היא מבחינתי סוג של קפיצה למיים הקרים בלי הכנה, ואני מעדיף מים פושרים לכל הפחות.
מה שאני מקווה שיקרה בעקבות ההתקנה של מינט זה שאוכל בקלות ובמהירות ללמוד ולהתרגל לעבוד עם מערכת מבוססת לינוקס, ולראות על מה כל המהומה. אם אסתדר, אולי אעבור לאובונטו בהמשך… ממה שאני קורא ברשת על ההפצה האחרונה של אובונטו (11.10)'עושה רושם שגם היא נוחה לשימוש יחסית ומציעה פיתרון ידידותי ונגיש יותר להדיוט המצוי (ד"א, זאת גם אחת הביקורות שהגרסאות האחרונות סופגות מחלק מחברי קהילת לינוקס. למשל בווידאו הזה שנותן סקירה טובה ומעניינת על גרסה 11.04 לעומת ווינדוס, מנקודת מבטו של משתמש ווינדוס שרוצה לעבור. כמוני)

אני חושב שמיציתי את ההקדמות, עכשיו הזמן להתקין.
פוסט הבא: דואל בוט

כולל תיאורים של עינויים קשים ויצירתיים בתאי גזים בין היתר.

איכות הקול לא הכי טובה, אבל מספיק טובה כדי להבין – זאת הגרסה הכי טובה שמצאתי.

מציאות של רעב קיצוני, שטיפת מוח, עינויים, מוות, אינדוקטרינציה קיצונית, פולחן אישיות, ופחד.

הדברים האלה קיימים, הם קורים עכשיו, בזמן שלנו והם אמיתיים.

הנה הסרטון הראשון שראיתי אי פעם על צפון קוריאה, שגם הדליק את הסקרנות שלי לגבי המדינה הטוטליטרית הזאת.

CHILDREN OF THE SECRET STATE

אבל, בעיקרון:

• כי זה חינם ואין מגבלות זכויות יוצרים. מלבד הנקודה המעשית (חינם) יש כאן נקודה עקרונית. האנשים ששייכים לקהילת הקוד הפתוח מאמינים שמידע יש לחלוק, ושעליו לזרום באופן חופשי. הם רואים בזה מימוש אידיאלים של חופש ושוויון. האמת, יש בזה משהו. הנה מאמר שמפרט על הנושא של קוד פתוח – חברה חופשית.
  בסוף הדף הבא יש פסקה טובה על עניין הקוד הפתוח.
• לינוקס בטוחה יותר. לסיכום כמה מאמרים שקראתי על הנושא, ווירוסים ותוכנות רוגלה בהחלט באות בחשבון עבור מערכות הפעלה מבוססות לינוקס. אבל, (1) המערכת עצמה הרבה יותר מוגנת, כך שיותר קשה לכתוב תוכנה זדונית עבור לינוקס (2) לינוקס מגיעה עם פיירוול מובנה (3) המצב העובדתי הוא שכמות התוכנות הזדוניות עבור לינוקס הוא מזערי, זניח לעומת ווינדוס. בוודאי זה נובע בין היתר גם מהיחס בין המשתמשים בלינוקס לעומת ווינדוס. הנה פוסט מעניין והתגובות שאחריו שמספקות הצצה אל הנושא של תוכות זדוניות בלינוקס
• לינוקס מהירה יותר: יוטיוב מלאה בסרטונים שמשווים את זמן ההתחלה של ווינדוס לעומת אובונטו  שניתן למצוא בקלות. הנה דוגמא לסרטון שמראה את הבדלי הזמן בין התחלה של ווינדוס 7 לגרסה האחרונה של אובונטו (11.4)
• שולחן עבודה של לינוקס פשוט נראה מגניב יותר. דוגמא 1 ; דוגמא 2

עדיין לא התחלתי, אבל עושה רושם שאני בעד הלינוקס. אין מה לעשות, זה המצב… מה שכן, יכול מאוד להיות שזה ישתנה ברגע שאתחיל להיתקל בבעיות ובקשיים הכרוכים במעבר למערכת הפעלה שונה ממה שאני רגיל לעבוד איתו כל חיי. צריך לזכור שרוב המשתמשים הביתיים בעולם עובדים עם ווינדוס ורגילים אליה, זה אומר שרוב האפליקציות והתוכנות נבנות עבור ווינדוס ולפעמים עלולות להיות בעיות תאימות. כמו גם, כמובן, העובדה שאנשים פשוט רגילים לעבוד בדרך מסויימת, וזה גם אומר לחשוב בדרך מסויימת, משום שמערכת הפעלה היא הבסיס, היא המסגרת שבתוכה אנחנו עובדים ודרכה אנחנו משתמשים במחשב. והחל מגיל מסויים (אותו כבר עברתי) זה לא פשוט לשנות את האופן שבו עובדים וחושבים.

ציפיות:
תכלס, אין לי ציפיות מיוחדות, אני חייב לומר. הציפייה העיקרית שלי היא להיות מסוגל לעבוד עם המערכת, ואולי אפילו להעביר חלק מהדברים שאני עושה ביומיום מהווינדוס ללינוקס. חוצמזה, יהיה נהדר אם אוכל להתקין לעצמי שלוחן עבודה מגניב כמו בסרטונים

ראשית דבר: אפשר לקרוא קצת על לינוקס בוויקיפדיה או סתם לשוטט ברשת, יש המון מידע על מערכת ההפעלה הזאת ועל היתרונות שלה. על היתרונות אדון בהמשך, עכשיו זאת רק הקדמה.

אני רוצה להסביר מה אני עומד לעשות כאן. כבר מזמן אני רוצה להתקין לינוקס על המחשב (שוב, מהסיבות שאפרט בהמשך – כשהעיקרית שבהן היא רצון להתנסות בדברים חדשים וללמוד), והאמת היא שכבר עשיתי את זה בעבר, לפני שנה בערך, אבל נתקלתי בהמון בעיות שהובילו לכך שהתייאשתי אחרי כמה זמן וחזרתי לסביבה המוכרת של ווינדוס. עכשיו, אני לא בא להטיף לאף אחד, לא לסנגר על לינוקס ולא לקטגר (ככה אומרים?) על ווינדוס. האמת היא שאני מרוצה מווינדוס, ומאז שהתקנתי את גרסה 7 לא היו לי בעיות. לא ווירוסים, לא מסך כחול, המחשב לא קרס, והכל התנהל על מי מנוחות.

החלטתי לנסות שוב, ולנהל יומן מקוון של הניסוי משלוש סיבות עקריות (לא כולל היתרונות שאפשרט בהמשך)
א. יש לי זמן פנוי ובא לי פרוייקט
ב. אני רוצה ללמוד משהו חדש ומעניין ולהעשיר את ידיעותיי
ג. לינוקס זה מגניב
החוויה הקודמת לימדה אותי שהתקנה של לינוקס למתחיל הגמור (כמוני) לא תסתיים בהתקנה, אלא תימשך גם אחר כך עם התקנה של תוכנות והתאמה אישית של המחשב. יש לקחת בחשבון שמערכת הפעלה של ווינדוס מגיעה תאימה למחשב הביתי, כרטיסי קול, מסך, מצלמה ועוד. כל – או לפחות חלק ניכר מ – הדברים שפועלים "לבד" בווינדוס יצריכו סוג של התקנה בלינוקס. זאת לפחות היתה החוויה שלי פעם קודמת, וזה מה שגרם לי לעזוב את הלינוקס.
לשמחתי, גיסי הוא לינוקסאי משכמו ומעלה, ולכן אוכל להיעזר בנסיון שלו אם תהיינה לי בעיות, שלא נדבר על הקהילה התומכת והידידותית של לינוקס בישראל, ובעולם. [שתי הקישוריות לעיל הן לקהילות של לינוקס, ויתכן שיותר מיועדות לקהל הקוראים המנוסה. היות ואני מתכנן להתקין את הגרסה שנקראת "מינט" (קישורית וויקיפדיה להסבר כללי, וזה האתר של מינט) שהיא הגרסה הידידותית למשתמש של לינוקס למתחילים - כמוני - הפורום היותר רלוונטי היא בקהילה של אובונטו ישראל].

מה שהולך להיות כתוב ביומן הזה הוא למעשה תיעוד של מאמציי, יומן שיכלול את הרשמים שלי מהתהליך, ועל הדרך כמובן הרבה מידע שימושי שאאסוף תו"כ התהליך.

עד כאן